הסיפור שלפנינו והקשר לקבלת השונה והחריג.
סיפורו הפנטאסטי של אתגר קרת אהוב על קהל קוראיו ואף זכה לעיבוד והמחזה על במת התיאטרון (ניתן לראות קישור בשיעור הראשון). במבט ראשון נראה סיפור זה כסהרורי וחסר משמעות ברורה, אך בקריאה נוספת מתקבל רושם שונה. נראה שנגע המספר בנקודה רגישה וכואבת בהווייתה של החברה הפוסט מודרנית בה יוצר ומבקר סופר מקורי זה.
עלילת הסיפור עוסקת בבחור שאינו עומד במבחני ההתאמה הפסיכולוגים הנערכים בבית ספרו: הוא אינו מבחין בהיעדרם של האוזניים בתמונת הילד בה הוא מתבונן. לאחר שמוגדר כ"סובל מבעיות תפיסה חמורות", הוא נשלח לעבוד בנגרות, ומשם לרתכות. על אף הצלחתו הטכנית במקצוע הוא אינו נהנה מעבודתו, ולאחר סיום לימודיו הוא נשלח לעבוד במפעל לצינורות. כאן נפגש הוא במנהלו, המהווה את הניגוד הגמור לו: "מהנדס מהטכניון, בחור מבריק". אך משמעותו המרכזית של מקום העבודה עבור הגיבור היא דווקא לאחר שעות העבודה, אז הוא מייצר בחשאי צינורות מעוקלים דרכם הוא מגלגל ג'ולות. בעקבות היעלמותן המסתורית של הג'ולות הוא מחליט ללכת בדרכן, ולשם כך מייצר הוא צינור ענק מיוחד. מסעו בצינור מוליך אותו אל גן העדן, שם יושבים אותם אלו ש"באמת לא היו מסוגלים להיות מאושרים על פני כדור הארץ", ומשחקים בג'ולות.
מסקנתו הנואשת של הגיבור מכה בחזקה על ראשי יועציה ומחנכיה של החברה המודרנית:
אז אם אתה באמת לא מאושר שם למטה
וכל מיני אנשים אומרים לך שאתה סובל מבעיות תפיסה חמורות,
חפש את הדרך שלך לכאן…
אמירה זו מעוררת מחשבות נוגות על דרכנו באבחונם וקטלוגם של בני אדם על פי "מדדים אובייקטיבים", והמחירים הנפשיים הקשים אותם משלמים החורגים מהסטנדרטים המקובלים.
הסוגיה בדורות קודמים
סיפור מפורסם הנושק במעט לקווי עלילת "צינורות", מיוחס לבית מדרשו של הבעש"ט:
איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים, שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו: "אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי". וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו. וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בחליל. תמהו כל השומעים. והבעש"ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: " הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי".
מטלה
בקישור הבא מופיע סיפורו זה של הבעש"ט כטקסט לעריכה משותפת. הוסיפו הערות והארות לסיפור (לפחות שתיים), בהצלחה!
קטלוגו והגדרת חריגותו של בן הכפרי מתקיימת בעולם בית המדרש:
אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. המלצה הישירה של "אבחון" זה מפקיעה את הבן לא רק ממעגל לומדי התורה כי אם ממעגל המתפללים. הנחת המוצא של באי בית המדרש היא שכדי לומר דבר שבקדושה יש להיות בר דעת. האב האומלל המופקד על שמירתו, עושה כל שביכולתו כדי למנוע את "חילול הקודש", אך כוחו הרב של הנער גובר עליו, והוא מצליח לחלל בקול עצום בחליל. לתדהמת המתפללים מגיעה הפואנטה של הסיפור. לא רק שהניגון לא חילל את הקודש, אלא הוא יצר השפעה הפוכה, הוא אפשר את העלאתן של תפלות כל הציבור, ובכך הקל את עבודתו של הצדיק.
החברה השתנתה וכך גם הכללים לקביעת הנורמה והחורגים ממנה. אך מבחינתו של החריג השינוי אינו משמעותי. כך או כך – החברה אינה מכירה בכוחו להלך בדרך המקובלת (ללמוד בבית ספר עיוני ולהיות מהנדס מהטכניון / ללמוד להתפלל ולצום). לפיכך מוסט הוא מהנתיב הרצוי והראוי אל "נתיב מקצועי" (נגרות ורתכות / רועה צאן ועגלים). שם תפקיד החברה מישהו על שמירתו (מנהל המפעל / האב).
שני החריגים אינם מקבלים את גזר דינה של החברה עליהם, ובהיחבא יוצרים כלי לביטוי עולמם הפנימי. חשים הם בקיומו של עולם גבוה יותר, צודק יותר, המתנהל לבטח במקום אחר, ומנסים הם לחדור את חומותיה העבות של החברה כדי להגיע לשם. שניהם אינם יודעים להגדיר זאת, עובד המפעל אינו יודע לאין יתגלגלו ג'ולותיו, והנער אינו יודע כלל איזו משמעות יש לקול שיוצא בחלילו. הם פשוט חשים צורך פנימי לעשות זאת לנוכח המגבלות שמטילה עליהם החברה.
הדמיון בין גיבורו של קרת ובין גיבורו של הבעש"ט:
פועל המפעל |
הבן הכפרי |
|
נזכרתי במורה שלי לסוציולוגיה שאמרה פעם, שהאדם הראשון שהשתמש במקל לא היה החזק ביותר בשבטו או החכם ביותר, הם לא היו צריכים מקלות. אלא פשוט זה שהיה זקוק למקל יותר מכולם כדי לשרוד ולחפות על חולשתו. אני לא חושב שהיה עוד אדם בעולם שרצה להיעלם יותר ממני…
|
הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה… נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה", והוכרח להתאפק… וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת… כאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו… באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל… |
ולשניהם הצלחה כבירה:
|
ובגלל זה אני המצאתי את הצינור. אני ולא המהנדס הגאון ההוא מהטכניון שמנהל את המפעל. |
"הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי" |
קולם נשמע במרומים, וחריגותם מקבלת מעמד מיוחד, גבוה מעל החברה (מלאך/ מעלה תפילות).
שני הסיפורים מבקרים את החברה ביקורת נוקבת, ובמקום שאין אנשים – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר"…
השלימו את המשפט לפי ראות עיניכם:
בצד הדמיון נדגיש את נקודת השוני המשמעותית:
סיפור אופטימי מול סיפור פסימי
סיפור החליל מבית מדרשו של הבעל שם טוב מחולל מהפיכה דתית: בתפיסת סדר העדיפויות בעבודת ה', בהבנת שורשה ומהותה של התפילה, ובפתיחת ערוצי התקשורת בין ה' לכלל העם. זהו סיפור אופטימי המעודד אף את פשוטי העם למצוא את דרכם האישית בחסידות. לחלל מקירות לבם, לבקוע את חומות החברה ולפתוח שערי שמיים.
סיפורו העצוב והפסימי של אתגר קרת מבטא ייאוש מהחברה, שאינה מאפשרת אפשרות אמתית לחריגיה להשמיע קולם המיוחד. מסקנתו הפסימית (שצוטטה לעיל) מוליכה אל הצעד הנואש ביותר, הפורץ את הגדר שבין חיים ומוות.
המסר
בני האדם צריכים להציב להם למטרה להתייחס אל השונה ואל החריג, לא רק כאחד האדם אלא כאילו היו הם עצמם. בכיתה אנו פוגשים לא מעט תלמידים שונים מאיתנו, תלמידים שלומדים אחרת, מדברים אחרת ובטח שנראים אחרת. עלינו להתייחס לכל אחד ואחת על הדומה לנו ועל השונה מאיתנו כאילו היינו אנו על מה שייחודי לנו ושונה בנו ומייחד אותנו מן היתר. לעתים דווקא המפגש בין האנשים השונים זה מזה צומחים הדברים הטובים והמיוחדים בחיים.
צינורות- אתגר קרת 